בשנות ה-60 התפתח הטיפול ההתנהגותי, מתוך רצון לתת מענה לבעיות פסיכולוגיות ופסיכיאטריות רבות, שנראה כי הטיפול הפסיכודינמי הקלאסי לא מצליח לפתור או לשפר את המצב. בשלב המוקדם טיפול התנהגותי הוגדר כיישום של תיאוריות הלמידה החדשות לטיפול בבעיות קליניות. הוא הגיב והתקדם בהתאם להתקדמות הניסיון הפסיכולוגי וחידש בתחום האימון הרפואי. עם הזמן השיטה התפתחה וגדלה. בשנות ה-80 התפתח הטיפול הקוגניטיבי, שהניח שחלק מהבעיות הוא פרי של חשיבה בלתי רציונלית, ויצר שיטות לתיקון החשיבה. שתי צורות הטיפול הללו, שעם הזמן נעשתה אינטגרציה ביניהן (לאור העובדה שהן משלימות זו את זו), ניסו לפתור באופן ישיר את הבעיות המוצגות ע"י מטופלים בטיפול קצר יחסית. הצלחת הטיפולים הפריכה את הניבוי הפסיכואנליטי, שסילוק הסימפטומים יביא לבעיות חדשות. נהפוך הוא - אצל מטופלים רבים היעלמות הסימפטומים גרמה לשיפור גם בתחומים אחרים של החיים. כיום, שתי הגישות הללו הן השליטות בטיפול הפסיכולוגי בבעיות רבות, והן מתועדות במחקרים מקיפים.